בניית אמון ובחירה במערכות-יחסים / מיכל רון *
מבוא: לעזוב באמצע טיפול
באחת הפגישות שלנו, אחד התלמידים שלי רצה לעזוב באמצע הפגישה. עלו אצלו דברים מהעבר, היה לו נורא קשה, ובאופן טבעי הוא רצה לברוח, אבל אני התעקשתי איתו, ולא נתתי לו ללכת, ויום אחרי הפגישה הוא צלצל ואמר לי "תודה שלא ויתרתי עליו."
היום קרה בערך אותו הדבר, והפעם דווקא לא התעקשתי איתו, ונתתי לו ללכת.
למה?
בניית אמון בתקופת הינקות ובתחילתם של תהליכים ומערכות יחסים
בהתחלה של החיים שלנו, בתחילתו של תהליך צמיחה אישית ואפילו בתחילתו של קשרים אישיים, כדוגמת קשר זוגי, אנחנו במצב ינקותי או במצב דמוי-ינקות. אנחנו זקוקות לכך שיראו אותנו, שידאגו לצרכינו, שיכילו אותנו רגשית, וכד'. כשזה לא קורה אנחנו כועסים, והכעס אמור לגרום לאדם השני לראות שאנחנו חשים ברע ולתקן את המצב.
זו הציפיה הטבעית שלנו.
אם זה קורה אנחנו לומדים לסמוך על אמא, על אבא, על המדריך או המדריכה, על בן או בת הזוג, על אנשים ברחוב ועל העולם – שידאגו לנו, שיהיה בסדר ושנרגיש טוב.
בשלב הזה אנחנו רואים רק את עצמנו, וכמו שאמרתי – אנחנו תינוקות או מתנהגים כמו תינוקות, והמשימה העיקרית בשלב הזה היא בניית אמון.
בגרות, עצמאות ובחירה
בתהליך ההתבגרות אנחנו לומדים לראות שיש עוד אנשים.
ברמה האופטימלית והאוטופית הדבר קורה לאחר שכל צרכינו סופקו ומולאו. בתכלס, ולפי חלק מהתאוריות הפסיכולוגיות תמיד, הדבר קורה בעקבות אכזבות ותסכולים, שרמתם ושכיכותם משתנה מאדם לאדם.
אותם אכזבות ותסכולים שפגעו ביכולת שלנו לסמוך, לתת אמון ולבטוח הכריחו אותנו למצוא דרכי התמודדות והשרדות כדוגמת חוכמה, טוב לב, יצרנות, עצמאות, ועוד איכויות שמאפשרות לנו לתקשר עם אנשים, לתפקד בעולם ולהיות אנשים טובים יותר. במלים אחרות – אותם פצעי ילדות הם שהפכו אותנו למי שאנחנו כיום.
למה כדאי להתבגר?
היתרון בתקופת הבגרות הוא שיש לנו את האפשרות לבחור. מתינוק חסר אונים התלוי בחסדי הסביבה, אנחנו הופכים לבני-אדם עצמאיים ומתפקדים שבונים לעצמם את החיים – במודע או שלא במודע, במכוון או שלא במכוון, בהצלחה או בהצלחה פחותה.
מנקודת מבט בוגרת אנחנו רואים שלא 'עושים לנו' דברים, אלא שאנו מהווים 50% או יותר ממשחק חברתי שאנחנו משתתפים בו וקובעים את כלליו. קוראים לזה 'אחריות', ומכאן נגזר שבמקום להאשים אחרים אנחנו בודקים, למשל, למה ואיך יצרנו את הסיטואציה, מה היינו מעדיפים ליצור, ואיך נעשה זאת בצורה האופטימלית.
מנקודת מבט בוגרת אנחנו מבינים שאכזבה ותסכול הם חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים עם בני-אדם אחרים. אנחנו מבינים שאנחנו, ורק אנחנו, אחראים ל well being הרגשי שלנו ולהכלה הרגשית שלנו את עצמנו, ולכן אנחנו נוקטים בצעדים שיאפשרו לנו להרגיש טוב יותר בעולם. אם בשלב הינקותי ביטאנו את הכעס שלנו בצורה חופשית, הרי שבבגרות אנחנו עוצרים את הביטוי שלו כלפי אנשים אחרים – משום שאיננו רוצים לפגוע בהם ומשום שאנחנו יודעים שלא 'הם אשמים' אלא אך ורק אנחנו אחראים למה שאנחנו מרגישים, וממקום בהיר ומפוקח ומתוך סדר עדיפויות ברור אנחנו מקבלים החלטות שמיטיבות עמנו ופועלים בהתאם.
קשרים בוגרים
כל תהליך חדש וכל קשר חדש עובר את אותם השלבים. אנחנו מכירים, מתעניינים, ובהדרגה לומדים להאמין לאותו אדם – אם הוא אכן ראוי לכך, ולסמוך עליו. זהו השלב הינקותי. עם הזמן מגיעים האכזבות והתסכולים, שהפתרון הבוגר שלהם הוא שהופך את הקשר לקשר בוגר בין שני אנשים בוגרים. רק אחרי שנפגעתי, ראיתי את הסיבות לכך, תיקשרתי זאת עם האדם השני, ריפאתי את ההיסטוריה האישית שגרמה לי מלכתחילה להפגע ולמדתי מחדש לתת אמון, אני יכולה באמת לשוב ולבחור בקשר, ולהמשיך בו כאדם בוגר.
אבל ישנן המון אפשרויות לוודא שהדבר לא יקרה.
להשאר פגועה במערכת יחסים
מאידך, אפשר להשאר לעולם כואבת, פוחדת, מרירה, מתוסכלת ומאוכזבת, להמנע מלקחת אחריות על מה שקורה לי ועל הקשרים שאני יוצרת, אף פעם לא לרפא את ההיסטוריה שלי ולוותר על לתקשר את רגשותי, ובעצם – לנסות באופן עקר להשאר לנצח בשלב הינקותי. מחד, אני כבר לא תינוקת ולא באמת נזקקת, אך מאידך עוד לא בחרתי לעבוד על עצמי, לקחת אחריות על חיי ולספק את צרכי הרגשיים והאחרים, ואני מנסה בכוח להמנע מכך על-ידי שאני נשארת לעולם תלויה בבן או בבת הזוג כדי שיכילו את הרגשות שלי, יראו אותי ויטפלו בי, משום שלכאורה אינני יכולה לעשות זאת עבור עצמי. אני עדיין מחכה לסיפוק המושלם שיבוא מבחוץ, במקום לעבוד ולבנות לעצמי את החיים שאני רוצה, ולקבל את התיסכול והאכזבה הכרוכים בחיים של פעולה.
קשרים שקריים
אני קוראת לקשרים כאלה 'קשרים שקריים' משום שהם מבוססים על שקר – אדם בוגר אינו יכול, פשוטו כמשמעו, ליצור קשר ינקותי. הברירה היחידה שיש לנו כאנשים בוגרים, אם אנחנו רוצים להיות מאושרים, היא לקיים קשרים בוגרים כאנשים בוגרים. בדיוק כפי שאי אפשר ללכת עם נעליים מידה 30 בגיל 30 ולהרגיש שווים, יפים או בנוח, אפילו שנעליים של ילדים הן אולי נורא יפות, כך אי אפשר לקיים בגיל 30 קשרים כדוגמת אלו שקיימנו בגיל 3 חדשים.
משמע, קשר שקרי הוא קשר שבו אני מנסה להמשיך ולפעול כאילו הייתי עדיין תינוקת למרות שאני כבר אדם בוגר. קשרים שקריים ניכרים באווירה המאפיינת אותם.
פגיעות במערכות יחסים
קשר ינקותי, או שלב בניית האמון בקשר בוגר ניכרים בתחושת פגיעות. תינוק שצרכיו אינם מסופקים חרד לחייו. בגלל התלותיות שלו, תיסכול ואכזבה במערכות יחסים של השלב הינקותי יוצרים פחד מפני אסון וחורבן.
כנשים בוגרות, אם יש לנו את היכולת לספק את צרכינו ולקיים את עצמנו, אם אנחנו מודעות לכך ומתרגלות זאת, הרי שגם אם בתחילת כל קשר תחושת הפגיעות תהיה ניכרת, עדיין נרגיש בטוחות בעצמנו ורגועות. לעומת זאת, אם איננו באמת תלותיות, ובכל זאת אנחנו משקרות לעצמנו ולאחרים כאילו אנחנו כן, ואם אנחנו מנסות לסחוט מהצד השני את תחושת הבטחון החסרה לנו באמצעות שקרים כדוגמת דרמה או מניפולציה, ייצור הדבר אווירה לא נקיה ולא נעימה, אווירה של שקר.
גם אם אנחנו לא נהיה כנות עם עצמנו, גם אם נהיה משוכנעות לגמרי שהדרמה שאנחנו עושות נכונה וצודקת, אותם עירפול ועכירות במערכת היחסים יהיו תוצאה ישירה של אותו השקר – שאנחנו כבר גדולות ובוגרות ואחראיות לעצמנו ולרגשותינו, אך מנסות לסחוט את אותו היחס המגיע לתינוקות, ולתינוקות בלבד.
מטפל 'לא עקבי'
כאשר התלמיד שלי ניסה לעזוב באמצע הסשן בתחילת התהליך התעקשתי שהוא יישאר כי היה לי חשוב שהוא ידע שאכפת לי ממנו ושאני מחויבת לאושרו ולהצלחת התהליך. בתחילת התהליך אותו תלמיד עדיין היה בשלב הפגיע, השלב של בניית האמון, ובמצב כזה התעקשות על כך שיישאר בסשן עד תומו היתה בעלת משמעות.
בפעם השניה שקרה הדבר, מספר חודשים לאחר מכן, כבר לא היינו באותו מצב. מהשלב הינקותי הוא עבר כעת לשלב בוגר יותר, שלב שבו הוא האחראי לקבלת החלטות מיטיבות עבור עצמו.
חומר כואב, תיסכול ואכזבה, שעולים בפגישה גורמים לנו באופן אוטומטי לרצות לברוח. אם בתחילת התהליך היה עלי כמדריכה לבנות את האמון שלו בכך שכדאי לו להכיר את המקומות האלו וללמוד לעבוד עם התחושות האלו, הרי שכיום, לאחר שאמונו נבנה, שומה עליו, ועליו בלבד, לבחור בין עבודה על הנושא במהלך הסשן ובין הפסקת הסשן באמצעו, האשמה של אנשים אחרים, ותגובות דומות, שהן תגובות ינקותיות לפגישה עם כאב, תסכול ואכזבה.
אם הייתי מתעקשת איתו בשלב הזה הייתי מסכימה למעשה לשחק איתו משחק שיקרי, שבו אני המבוגרת, והוא עדיין תינוק שאינו מסוגל להחליט עבור עצמו אם הוא מסוגל ומעוניין להתמודד עם רגשותיו. אם לא הייתי מחוייבת כמדריכה לתהליך הצמיחה האישית שלו היה לי אולי נוח להשאר בתפקיד המבוגרת ש'יודעת יותר טוב' עבורו, אך אז הוא היה מפסיד את ההזדמנות ללמוד כיצד לקבל החלטות מתוך מקום בוגר בנסיבות כואבות או מפחידות.
אם הייתי מתעקשת איתו הוא יכול היה להפנות את האנרגיה שלו למאבק נגדי (כמו להמשיך ולכעוס על ההורים בגיל 30 פלוס...), במקום לראות שהוא יכול לבחור אם להשאר, להמשיך לעבוד וליצור סביבה שטובה עבורו, או לברוח כי עלה חומר שמפחיד אותו, כי הסיטואציה לא מוצאת חן בעיניו ברגע ספציפי, כי אני מתסכלת או מרגיזה אותו, או כל אפשרות אחרת.
מערכות יחסים, בחירה ובגרות
הדבר חשוב משום שבחיינו הבוגרים, ובכל קשר שיש לנו ושאנחנו יוצרים – בתהליך של צמיחה אישית, בזמן של בניית זוגיות טובה ומעצימה, או בקשרים קרובים עם חברים - יש לנו בכל רגע ורגע בחירה – אם להיות בוגרים, לקחת אחריות על מה שקורה בחוץ ועל מה שאנחנו מרגישים בפנים, ולבנות באופן יצירתי את החיים, הקשרים והסביבה החיצונית והפנימית שמתאימות לנו; או 'לשחק אותה' תינוקות נטולי יכולת בחירה וביצוע, ולהאשים גורמים חיצוניים לנו במה שקורה לנו (פיטורין, למשל, או חוסר הצלחה) ובמה שאנחנו מרגישים (כעס, אושר, בושה, ועוד).
ללא ספק, מפחיד מאוד לעזוב את המצב התלותי שבו ההורים, בן או בת הזוג או המדריך הם 'טובים' או 'רעים', אבל תמיד הם ה'גדולים', האחראיים או האשמים, ש'גורמים לנו' להרגיש איך שאנחנו מרגישים, ומפחיד עוד יותר להמשיך הלאה לשלב הבוגר, שבו כל מה שקורה לנו הוא תוצאה של אינטראקציה דו-כיוונית, שבה אנחנו מהווים 50%, ושבה יש לנו 100% אפשרות לבחור, לשנות וליצור. ויחד עם זאת, מה אני מעדיפה? במה אני בוחרת?
ככל שהמטען ההיסטורי הרגשי של תסכול ואכזבה, כאבים ופחדים גדול יותר, כך קשה יותר להשלים את שלב בניית האמון ולעבור לשלב הבוגר של בחירות ועצמאות, ואותו קושי יכול להתבטא בבלבול, בדרמה, במריבות, וכד'.
למען האמת, קשה מאוד לנטוש את שלב הינקות ואת הצ'ופרים שהוא מציע ולעבור למערכת חשיבה שונה לחלוטין, ועמה מערכת תגמולים שונה לחלוטין. אנחנו נקראים לבחור בין פינוק תינוקי ובין מציאות טובה שיצרנו לעצמנו כבוגרים, בין חוסר אחריות תינוקי ובין האפשרות לבחור וליצור לנו חיים. אם איננו מבינים עדיין מה הבגרות מציעה לנו, אם אין עדיין בחיינו role model – אדם בוגר שבוחר בצורה בוגרת ומקבל אחריות לבחירותיו, סביר להניח שנבלה זמן מסויים, או אפילו את כל החיים שלנו, בלבטים ובהיסוסים, וחבל – לא כי אחד השלבים טוב מקודמו, אלא כי מגיל מסויים אין לנו יותר ברירה, ואנחנו יכולים או להנות מחיים בוגרים וטובים או לסבול מהתנדנדות עקרה בין ויתור לכאורה על השלב שאינו אפשרי עוד עבורנו, ובין בחירה בשלב שאיננו מעזים עוד לבחור בו.
סיכום: מערכות יחסים, אמון ובגרות
לסיום, חשוב לציין, שגם בכל מה שנוגע לבחירה בין ינקות לבגרות לא מדובר בשחור ולבן.
כל מערכת יחסים וכל שלב בכל מערכת יחסים מתחילים בבניית אמון, משמע – בשלב שהוא יותר פגיע ויותר ינקותי, וכמו כן, תכופות, בעיקר במצבי לחץ, אנחנו מגיבים ברגרסיה, ובאופן אוטומטי מפספסים את האפשרות לבחור ברגע נתון, ופועלים בצורה ינקותית.
בגרות אינה ויתור טוטאלי על הפינוק שבינקות, אלא הידיעה שיש לנו את האפשרות לבחור בכל מצב ולשנות כל מצב (גם אם קשה לנו לראות זאת ברגע נתון), ואולי גם הבחירה ללמוד ולרכוש כלים אפקטיביים כדי לעשות כן.
אפריל 2007
* מיכל רון עובדת בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, ומתמחה בריפוי חרדות, בעיות בזוגיות והפרעות אכילה.
אתר: http://www.michalron.com.
מייל: alternatherapy@yahoo.com .